היום יום חמישי.

כמו שאתם זוכרים, כאן הכל התחיל והיום או שנעלה מדרגה או שנרד שלוש. אתמול נקטנו כמה צעדים משמעתיים. התחלנו שיחות של ההנהלה הגבוהה מול העובדים, הבאנו עורכת דין שתייצג אותם (שלא יגידו שאנחנו נגד הזכות שלהם להתאגד או כל מני שטויות כאלה) ובאחד הסשנים הרוחות כל כך התלהטו שהיינו צריכים להזמין שירותי ביטחון כדי להפריד.

לא הבנתי עד אתמול כמה זה רגיש. אני לא הייתי נוכח בשיחות אבל בלילה שמעתי את ההקלטות וכמה רפש שיצא עליי. חלק מהשיחות זיהיתי את הנוכחים אבל לכולם היה מה להגיד ובעיקר שאני דורש יותר מדי. מנצל אותם.. מה אני אמור לעשות? איך אפשר לעמוד בדד ליינים מטורפים בשעות גלובאליות בלי לבקש יותר מהעבודים? הם לא זכרו להגיד איך העליתי את המשכורת, הבונוסים המפנקים אחרי שעמדנו ביעדים וקרנות ההשתלמות שמרצוני הצעתי. לא, רק דברים רעים כפויי טובה

אני מגיע היום למשרד אולי פעם ראשונה בחיים שלי בלי שום רצון לעבוד. רק שייגמר היום הזה. לא יכול להביט להם בעיניים. אצלי כשמישהו מלכלך אני אף פעם לא שוכח. אשתי אמרה שאני צריך ןלדעת להתמודד עם ביקורת וזה פחות נורא ממש שאני לוקחת. אבל האמת, פתאום גם לי בא ללכת הביתה ואפילו שעתיים קודם. לא האמנתי שאגיע למצב שבו המשרד יהפוך לשדרה קרב. שאנשים שאני דואג להם כבר כמעט עשור כל  כך יהיו צבועים כלפי. מה הם חושבים, שבמקום אחר זה יותר טוב?

אבל אני יכול להמשיך לשבת פה ולקטר. מנהלים נבחנים דווקא בסיטואציות האלו, לא?

צריך לחשוב מחוץ לקופסא