חג לא שמח בכלל

לא אהיה צבוע. אווירת החג לא ממש אופפת אותי. אני משתדל בשביל הבנות להגיע תמיד עם סופגיות ומתנות קטנות. הרבה ממתקים הן אוכלות ובטח בעושד עשרים שנה יספרו לפסיכולוגית שכל פעם שהיו לאבא צרות בעבודה הן קיבלו ממתקים.. בכל מקרה, כמו שהזכרתי בפוסטים הקודמים אנחנו מתמודדים עכשיו לא רק עם מרד עובדים נגד שעות העבודה, אלא גם עם חשדות לריגול ופרצת אבטחה רצינית בחלק מהפרויקטים שלנו. מהסיבה הזאת ביקשנו מחלק מהעובדים לעבור בדיקת פוליגרף לגילוי גניבה, בדיקת פוליגרף לאמינות ועוד כמה הגדרות שממש לא תרמו למוראל של אף אחד מאיתנו. אבל היום קיבלתי את התוצאות.

הרגשתי ממש התקף חרדה: הרוק נחנק בגרון, הבטן מתכווצת והלב פועם במאתיים קמש לשעה. אנ הייתי בטוח שבטח מדובר במתכנתים הצעירים. אולי מישהו התלבש להם על הניידים, הלפטופים. אולי פרצו להם לחשבונות אבל ממה שנראה דווקא אחד הוותיקים הוא הבעיה ולא רק זאת, הוא זה שמפעיל את השאר. מרד העובדים, שבגלל החל כל הבלגן הסתבר להיות באמת יוזמה של אחת המתכנתות הצעירות, שלא ידעתי שהיא אם חד הורית ועלתה בגפה לארץ ממוסקבה. אז עכשיו נחמץ לי הלב על שבמקום להכיר את העובדים שלי רדיתי בהם (ובה בעיקר, כי ידעתי שהיא התחילה את זה. רק לא את הסטטוס שלה – וזו אחריות שלי לדעת) ומאז שחזרו התש/ובות אני מרגיש שיש לי סכין בלב. אוהב אתחור הזה. הייתי נותן לו את יד ימיני ועכשיו אני צריך להגיש מכתב פיטורים.. ועוד בחנוכה.

בוקר

אני אפילו לא מאחל לכם שבוע טוב, כי אני עבדתי כל הסופש ולא מצחיק מה שהולך פה. בשעה 19:00 פתאום הגיעו ההורים של אשתי ובמחטף היא הכריחה אותי לצאת מהבית. לא היה לי חשק לאכול, רק לנסות לעמוד בדדליינים המטורפים שלנו אבל טוב שעשתה ככה. היא לקחה אותי למקום שהוא מאוד אינטימי. חצי ספה חצי מסעדה שחברה שלה פתחה בשרון וכך היה לנו קצת זמן עם עצמנו לשבת ולדבר.

הפתיע אותי מה שהיהי לה להגיד. היא אמרה שהיא מאוכזבת שאני נלחם בעובדים שלי. במקום להקשיב להם. הזכירה לי את הימים לפני שהייתי מנהל, איך ששנאתי את הבוסים שמתנשאים מעלינו, איך שתמיד אמרתי שכל השיטות הארגוניות האלו הם בלוף אחד גדול ושאם אני אהיה למעלה ה יהיה אחרת.

היא צודקת בעניין הזה. לא עשיתי שום דבר יוצא דופן ועל חלק מהדבירם אני אפילו מתביש. החלטתי שהשבוע אני מקדיש את הזמ לשיחות של אחד על אחד עם העובדים

מתיל מהקשים ומתקדם עד לאחרון העובדים שלי. אולי גם הזדמנות קצת להכיר אותם ומתוך רצון לברר אם אולי להם יש רעיונות יצירתיים איך אפשר גם לעמוד בדד ליינים וגם שיהיו להם חיים. אני חושב שמפריזים בעניין הזה, אבל השיחה אתמול בכל זאת עשתה לי משהו. פתאום ראיתי את מה שהייתי פעם ואיך הפכתי למשהו הרבה יותר נוקשה היום. אני כבר לא זוכר איך זה להיות בתחתית, והיות שטיפסתי למעלה לבד, ובעשר אצבעות, אין לי יותר מדי רגשי למי שלא הצליח כמוני. לאשתי כן יש. היא אמרה שאם אני ממשיך בגישה הזאת אז היא תחשוב עם איזה גבר התחתנה. כי זה ממש לא מה שעמד לידה בחופה.. אוף נשים. יודעות תמיד ללחוץ על הנקודות הנכונות

אז היום שתי שיחות. מעדכן

יום שלישי של הבוגדים

כבר איבדתי כל סנטימנטים לעובדים “המסורים” שלי. עכשיו הם גם לוקחים הפסקות צהריים כמו כלבים. 30 דקות על השעון.

סבבה, אם ככה אתם רוצים לשחק את זה, אז גם אני יכול לעשות טבלאות אקסל ולבדוק שלא עיגלתם פינות. אתם רוצים לבוא לעבוד במקום שמתנהג כמו מפעל, יש לכם פה בולדוזר.

ואני לא מקשיב יותר לאשתי, שבעצתה דיברתי עם כמה מהצוות ומאז הדברים רק נהיו הרבה יותר גרועים. ברגע שאתה מראה להם שזה עובד, מתייחס אליהם כמו אל בני אדם אז הם רוצים יותר. גם בפגישה עם ההנהלה אתמול אמרו לי את זה.: תיתן להם אצבע והם ירצו את כל היד.. אז אני יוצא מהפוזיציה המתחשבת שלי: רוצים צבא – אני אראה לכם מה זה סיירת.

:עכשיו אני צריך ללכת לעבוד. כל עובד יקבל טבלת אקסל משולשת על חשבון הביתואל תעשו שעות נוספות, אבל אנחנו נוציא לכם עשן מהאוזנייםולא מעניין אותי מה אתם חושבים על זה. הפעם בלי תגובות, בפקודה!

הפרשייה שלנו מסתבכת ומה שהתחיל במרד של כמה מתכנתות שהחליטו שחלאס על שעות נוספות הפך למחאה מחלקתית. עוד יום שאני מגיע למשרד וכולם “מאוד נחמדים”. אף אחד לא מדבר איתי, מעדכנים אותי על העבודה בצורה אובססיבית ועכשיו הם גם התחילו לשלוח מיילים בקצב מטורף. אני לא עומד בקצב. אז זוכרים שבפעם הקודמת אמרתי שאני רוצה לעשות לכולם פוליגרף ולהבין מי מנהיג את כל הבלגן הזה? קבלו שינוי: עכשיו הם עושים לי. גם כשהם שואלים שאלות מקצועיות אני מרגיש שהתשובות שלי נמדדות ברנטגן. אי דיוק אחד והם “תופסים אותי”. סליחה , מי הבוס?

אז עכשיו עכשיו שמרתי את זה בתוך המחלקה. אבל היום אני מעלה את זה הלאה. מישהו צריך להסביר להם שמדובר בחברה מסחרית שעומדת בכל הדרישות של האיגודים המקצועיים, אבל פה זה לא הסתדרות וממש לא אגד (שאגב מרוויחים 55 ש”ח לשעה, רבע ממה שאני משלם למתכנת מתחיל). הבעיה היא איזה פתרונות אני מציע למשבר הזה. זאת פעם ראשונה שאני עובד עצות. תמריצים לא יעזרו פה וגם לא כניעה לדרישות שלהם. זה מתחיל ביום אחד אבל כשיש פרוייקטים לחוצים עלול לעלות לנו ביותר. אשתי, שסבלה אותי ער עד 3 בבוקר, הציע לעשות “סקר שביעות רצון” של העובדים. להראות להם שכן אכפת לנו ושיש אוזן קשבת, אבל אני חושבת להביא עוד 10 מתכנתים ולהזכיר להם שיש להם בסך הכל מקום עבודה טוב.

אני מהסס לעשות את זה. בהנהלה יעדיפו לשכור אנשים חדשים ולחלק מהם יש באמת ידע וניסיון שחבל לי לאבד. אני גם מרגיש כשלון אישי להתמודד עם המשבר הזה ככה. כל הזמן מרגיש באיזה סרט בלשי ומחפש פתרון מחוץ לקופסא שישבור אותם או לפחות יוציא את שני הצדדים בכבוד מהמלכוד.

הצעות בפרטי. בונוסים ליצירתיים שביניכם

אני מרגיש כמו בתחרות של הורדות ידיים: נכנס למשרד וכולם מחייכים חיוך מאולץ ומחליפים מבטים חשדניים. אף אחד לא מדבר איתי על כלולם  מעבר לעבודה וכן, גם אני מתחיל להרגיש בודד. זה כבר לא מרד של 4 אנשים מרבית המחלקה בתוך זה ואני מתלבט מה לעשות. בא לי פשוט לא לבוא לעבודה. אבל אני מכריח את עצמי. ולא רק זאת, מתאמץ לעשות כל יום לפחות 3 שעות נוספות ואפילו במחיר של לוותר על אימון הכושר לשי. דוגמא אישיתי לפני הכל.

לאשתי היה רעיון מבריק: היא אמרה שאני אתכנת אלוגריטם שייתן להם בונוסים על שעות נוספות אבל אני חושב שיש כאן עניין של פרנצ’יפ. היום זה שעות ומחר זה  העלאה במשכורת. איך אני אמור לצאת מהברוך הזה כשאין לי דיבור עם אף אחד מהעובדים. אפילו הנאמנים שלי מפנים מקום כשאני עובר. הפכתי להיות אישיות לא רצויה במחלקה שלי

רעיונות?